| ענת מאירה
תקופות מעבר בחיים: כשהישן כבר לא מתאים והחדש עוד לא ברור
תקופות מעבר בחיים: כשהישן כבר לא מתאים והחדש עוד לא ברור
יש שינויים שמגיעים עם כותרת ברורה: פרישה, מעבר מדינה, סיום קשר, שינוי בריאותי, עזיבת עבודה או פרידה מאדם אהוב.
ויש שינוי שקט יותר.
מבחוץ כמעט דבר לא קרה, אבל בפנים מופיעה ידיעה:
אני לא יכולה להמשיך בדיוק כך.
אני מכירה את המקום הזה.
היו שנים שבהן הקריירה הייתה חלק גדול מאוד מן ההגדרה שלי. ניהלתי, קיבלתי החלטות, נסעתי בעולם והחזקתי אחריות.
לקח לי זמן להבין שאני לא הקריירה שלי.
היא חלק מן הסיפור שלי, אבל היא אינה כל מי שאני.
ההבנה הזאת לא הגיעה ביום אחד וגם לא עם תוכנית עבודה מסודרת.
היא הגיעה בתקופות שבהן הישן כבר לא התאים, והחדש עדיין לא קיבל שם.
למה תקופת מעבר מטלטלת כל כך?
כשמשהו בחיים משתנה, לא רק המציאות החיצונית משתנה.
גם הזהות שלנו יכולה להתערער.
מי אני בלי התפקיד?
מה יהיה מקומי כשהילדים כבר אינם צריכים אותי באותו אופן?
האם אפשר לסמוך שוב על הגוף אחרי שינוי בריאותי?
איך נראים החיים כשהבית, העבודה או מערכת היחסים משתנים?
ואיך ממשיכים לחיות כשאדם שהיה חלק עמוק מן החיים שלנו כבר אינו כאן?
יש נשים שהמעבר שלהן מגיע מתוך בחירה, ויש נשים שהחיים כפו עליהן מציאות חדשה.
אלמנות, נשים שכולות, נשים שנפרדו מאדם אהוב, מוצאות את עצמן לא רק מול כאב ואובדן, אלא גם מול שאלה חדשה של זהות, שגרה, משמעות והמשך הדרך.
אין דרך אחת נכונה לעבור את המקומות האלה.
גם שינוי שבחרנו בו יכול להכיל שמחה ואבל יחד.
ואובדן יכול להכיל געגוע, כאב, אהבה, כעס, פחד וגם רגעים שבהם החיים מתחילים שוב לבקש מקום.
אין צורך לבחור רגש אחד נכון.
לפעמים כל הרגשות האלה פשוט מבקשים מקום.
הפיתוי למצוא תשובה מהר
אי ודאות אינה נעימה.
אנחנו רוצות להחליט, לסגור, לדעת.
אנחנו רוצות כבר לראות לאן הדרך הולכת.
אבל לפעמים החלטה מהירה נועדה בעיקר להשתיק את חוסר השקט.
עוצמת השקט אינה הזמנה להישאר במקום.
היא הזמנה לעצור לפני התנועה, כדי שהתנועה הבאה לא תהיה רק תגובה ללחץ, לפחד או לציפיות של אחרים.
לפעמים אנחנו לא צריכות עוד עצה.
אנחנו צריכות מקום שבו נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו.
ארבע שאלות שאפשר לקחת אל הדרך
מה כבר הסתיים, גם אם עוד לא נפרדתי ממנו לגמרי?
מה בחיים הנוכחיים גובה ממני מחיר שכבר איני מוכנה לשלם?
לאיזו איכות אני מתגעגעת: חופש, שייכות, יצירה, קלילות, משמעות?
מהו הצעד הקטן ביותר שייתן לי מידע אמיתי, בלי שאצטרך לפתור עכשיו את כל העתיד?
השאלה האחרונה שינתה עבורי הרבה.
לא כל שינוי צריך להתחיל בקפיצה.
אפשר לבדוק.
אפשר לנסות.
אפשר לנסח גבול, לקיים שיחה, ללמוד משהו חדש או לפנות יום אחד לדבר שמסקרן אותנו.
ולפעמים, בתקופות של אובדן, הצעד הקטן אינו שינוי גדול כלל.
הוא יכול להיות לצאת מהבית, לפגוש אדם קרוב, לחזור לפעילות שאהבנו או להסכים לרגע אחד של הנאה בלי להרגיש שאנחנו בוגדות במה שהיה.
צעד קטן יכול להיות אמיץ מאוד.
גם הגוף משתתף בדרך
בתקופות מעבר אנחנו חיות לפעמים מן הצוואר ומעלה.
חושבות, משוות, מנתחות ומנסות להבין מה נכון.
אבל הגוף ממשיך לדבר.
לפעמים דרך כיווץ.
לפעמים דרך עייפות.
ולפעמים דווקא דרך תחושה קטנה של התרחבות וחיות כשאנחנו פוגשות אפשרות חדשה.
עם השנים למדתי להקשיב גם למידע הזה.
תנועה, נשימה, הליכה בטבע או שהייה במים מאפשרות לי להאט ולפגוש את מה שקורה בי בלי למהר להסביר אותו.
וכשאני מוסיפה לתנועה כוונה, אפילו פשוטה כמו להרגיש, להקשיב או להרפות, משהו משתנה באיכות המפגש עם עצמי.
הגוף אינו מחליט במקומנו.
אבל הוא יכול לעזור לנו לשמוע.
לא חייבות לעבור את המעבר לבד
חברות אוהבות אותנו, ולכן לפעמים הן גם ממהרות להציע פתרונות.
בליווי או בתוך קבוצה שמאפשרת הקשבה אפשר לעשות משהו אחר.
אפשר לא לדעת לזמן מה.
אפשר לדבר בלי להגן על כל משפט.
אפשר להקשיב לשאלות, לשיקוף ולמה שעולה מתוכנו.
המטרה אינה שמישהי אחרת תבחר עבורנו.
המטרה היא להחזיר את הסמכות פנימה.
אני מאמינה שאנחנו לא צריכות למחוק את מי שהיינו כדי להתחיל פרק חדש.
וגם כשחלק מהחיים שלנו אבד, הקשר, האהבה והזיכרונות אינם נמחקים כדי לפנות מקום להמשך.
אנחנו לוקחות איתנו ניסיון, חכמה, קשרים, יכולות וגם את מה שלמדנו מן הכאב, מן ההצלחות ומן הדרך.
גם אני לא השארתי מאחור את האישה שהייתי בעולם הניהול והטכנולוגיה.
היום אני מביאה איתי את אותה יכולת לחבר בין חלקים, לראות תמונה רחבה וליצור אינטגרציה, רק שהחומרים השתנו.
היום אני מחברת בין אנשים, גוף, תנועה, מים, צליל, מחשבה ושקט.
וכשהאופק עדיין לא ברור
לא תמיד צריך לראות את כל הדרך.
ולפעמים, אחרי אובדן, עצם המחשבה על אופק חדש יכולה להרגיש רחוקה מאוד.
לא צריך למהר אליה.
אפשר להתחיל רק מהמקום שבו אנחנו נמצאות.
לנשום.
להקשיב.
לתת מקום למה שהיה ולמה שיש.
ומתוך השקט, בקצב שלנו, אולי יתחיל להופיע משהו קטן שמבקש חיים.
לא תשובה גדולה.
לא מחיקה של העבר.
רק קו דק באופק.
צעד אחד.
רגע אחד של סקרנות.
אפשרות אחת חדשה.
ולפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע שוב.
לקריאה על ליווי אישי בתקופת מעבר
