אחת מתקופות המעבר המשמעותיות בחיי הייתה בשנת 2015, כשהחברה שבה עבדתי נסגרה. ידעתי במשך כשנה וחצי שזה עומד לקרות, ראיתי את התהליך, הבנתי לאן הדברים הולכים. לכאורה, היה לי המון זמן להתכונן. ובכל זאת, כשהרגע הגיע, הוא תפס אותי הרבה פחות מוכנה ממה שחשבתי.

אני זוכרת כאילו זה היה אתמול את הבוקר הראשון שבו לא יצאתי לעבודה. אין פקקים, אין יום עמוס, אין אנשים שאני רגילה לפגוש. פתאום, אחרי שנים של עשייה אינטנסיבית, היה שקט — אבל זה לא היה השקט הנעים שאנחנו חולמות עליו. זה היה חלל, והייתה בו ריקנות.

אנחנו דורשות מעצמנו לראות את הפרק הבא, דווקא ברגע שבו הוא עדיין נכתב. לפעמים הוא עדיין לא מוכן להתגלות — צריך לתת לו מקום להיוולד.

אני אוהבת לחשוב על תקופות מעבר לא רק כעל סוף של משהו, אלא כעל מרחב שנפתח. כן, יש בו אי ודאות. ולא תמיד אנחנו יודעות מה מחכה מעבר לדלת.

אבל אותו "אני לא יודעת" שמפחיד אותנו כל כך יכול להיות גם הזמנה: לעצור, להקשיב, לבדוק מה עדיין חי בתוכנו — ולשאול לא רק "מה אני אמורה לעשות עכשיו?", אלא שאלה אחרת לגמרי:

איך אני רוצה שהפרק הבא של החיים שלי ייראה?